אֵבֶל,
שחרור אחיזה,
לפרום, להרפות,
התחלה חדשה,
נוכחות.
העבודות החדשות נוצרו בעקבות אובדן טראגי שחווינו במשפחתנו.
הטרגדיה טלטלה ופירקה את תפיסת העולם התמימה שחייתי בה.
האבל הוליד רגעי כאב וסבל קשים והעלה בי שאלות רבות, מחשבות שאין להם תשובות. ההבנה שנולדה בעקבותיהם היא “שמתי שאני חושבת שאני יודעת, אני בעצם ממש לא יודעת, כמה שאני לא יודעת”.
יצאתי למסע של מדיטציה, מחקר ולמידה עצמית. תרגלתי נוכחות, התבוננתי על השינוי המתמיד שלנו ושל כל החומרים בעולם.
המטרה של המסע שלי הייתה ועדיין, חיפוש אחרי ריפוי, חמלה וגילוי מחדש של העצמי – בעיקר דרך חוויה וביטוי יצרתי. התכנסתי פנימה ונפתח לי עולם חדש, יצירה חדשה.
תמיד הגדרתי את אריגת הבלוקים שלי כתהליך מדיטטיבי, טיפולי.
הפעם חיפשתי את השחרור והריפוי בעבודה הכל כך מהודקת ומדויקת.
החלטתי לשחרר את האחיזה (בחיים ובאריגה על הבלוק) והבנתי שכשהדברים מתפרקים (פמה צודרון) הם מקבלים צורה חדשה משל עצמם.
אצלי ״הדברים״ נגזרים, מתנתקים, נפרמים ומרחפים.
אני מנתקת את האריגה הידנית התלת ממדית מהבלוק הגס, הכבד המחוספס.
“כמו שהציור משתחרר מהקנבס” כמו השחרור של הגוף.
בניסיון ללכוד את הרגע האחרון, הרגע של הפרימה – בין שתי זכוכיות, מאין עצירה בזמן, הנשימה האחרונה, או אולי הרגע אחרי הנצח.
וכך כשאני משחררת את האחיזה, דרך מסגור מחדש, העבודה שלי מסתיימת.
וכמו בחיים, אחרי שאני הולכת, העבודה ממשיכה, הזמן ממשיך אותה, יש לה גרביטציה וצורה חדשה משלה, ובעת הלכידה של מסגור העבודה בין שתי הזכוכיות היא עוד משתנה.
